ה. מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין כול׳ – מה שכתבתי במהדורה קמא שאין לפרש האי מעמיד עליו עדים שיקראו את השטר המחוק ויראו העדים החתומים בו וילכו ויעידו לבית דין כך שטר ראינו ביד פלוני ואלה היו עדיו ובית דין יעשו לו קייום על פיהם אף על פי שלא יצא שטר המחוק לפניהם שאילו כן הוה ליה¹ עד מפי עד הילכך צריך שיראו בית דין השטר והחתימה כול׳ וגם במהדורא תינינא קילסתי זו הסברא אינו נראה לי מדאמרינן בפרק הגוזל עצים אמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור דאמר ליה ניירא בעלמא קלאי מינך. מתקיף לה רמי בר חמא היכי דמי אי דאיכא שהדי דידעי מאי הוה כתוב בשטרא ניכתוב ליה שטרא אחרינא. דאלמא עדים שראו את השטר יכולין להעיד עליו לפני בית דין ולומר כך וכך ראינו שטר חתום ביד פלוני ופלוני ופלוני עדיו והכרנו חתימתם ובית דין מקבלים עדותם. ומה שתירצתי במהדורא תינינא דגט פשוט דהתם כגון שהיה שטרו של ראובן על שמעון מקויים באשרתא דאי לאו הכי הוה ליה חספא בעלמא ומה ישלם לו לוי ששרפו. אלא ודאי במקויים וכיון שהוא מקויים וראו אותו שני עדים ביד ראובן יכולים להעיד ולכתוב לו כי שטר מקויים ראינו ביד ראובן על שמעון ממנה ואין זה עד מפני עד שעל מעשה בית דין הם מעידים שעדות הראשונה נגמרה כבר כיון שקיימוה בית דין ואלה מעידים על מעשה בית דין ואף על פי שאין מכירים חתמות עידי השטר לבד שיכירו חתמות הדיינים כותבין לו. אבל אם לא היה מקויים אף על פי שאלה מכירים חתימתם אין כותבין לו דהוה ליה עד מפי עד שכשאומרין ראינו חתימתם והכרנוה² כאילו אמרו שמענו מפיהם שהלוה לו מנה דמי שלא תהא חתימה גדולה מהגדה. אינו נראה לי תירוץ זה דאם איתה דלא מצו משהדי אלא אשטר מקויים יעמיד דברי רבא כגון שלא היה מקויים. אבל היו מכירים אילו חתימתם שלכתוב לו אחר אי איפשר ומשלם לו על פיהם ואמאי אידחיק לאקומוה תהא במאמינו אלא לאו שמע מינה בין במקויים בין בשאינו מקויים אם מכירים חתימתם יכולין להעיד עליו לבית דין ומקבלים עדותם ומגבין על פיהם. ואי קשיא הא ודאי עד מפי עד הוא. הוא העיקר מה שתירצתי בפרק הגוזל במהדורא תינינא ומהדורא רביעאה בתרא שאין זה עד מפני עד דכל זמן שהעדים לא מסרו עדותם לבית דין זה ייקרא עד פי עד שאף על פי שהגידו עדותם בפני עדים יכולים לחזור בהן בבית דין ולא נאמר בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כשמגידים במקום הראוי להגיד בבית דין. הילכך עדים ששמעו מפי עדים שראו שהלוה מנה ראובן לשמעון פסולין להעיד מפני שיכולים עדים הראשונים לחזור בהן אבל אחר שהגידו עדותם לבית דין שאין יכולין לחזור בהן ולא הספיקו בית דין לגמור הדין כגון שנטרדו או שמתו אותם העדים ששמעו עדותם בבית דין יכולים להעיד ולומר בפני בית דין אחר אנו שמענו כשהעידו עדים הראשונים עדותם בבית דין פלוני ובית דין זה דנין על פיהם שאין זה עד מפי עד כיון שנגמרה עדות הראשונים והיגידו בבית דין והם הכי נמי כשחתמו בשטר כבר נגמרה עדותם ואינן יכולים לחזור בהן כדאמרינן העדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין והילכך יכולין אילו שראו השטר להעיד בפני בית דין שכך ראינו שטר חתום ביד ראובן שהלוה לשמעון מנה והכרנו חתימתן ובית דין מקבלין עדותם אבל מה שכתבתי שם במהדורא רביעאה בתרא או שיכתבו לו שטר ויחתמו בו ובית דין מוציאין על פיהן מנה משמעון לראובן וכן מאי דתנן הכא מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין מפני שרוצה לעשות קייום לשטרו כדתני התם והן עושין לו קיום בעבור זה הולך לפני בית דין והוא הדין אם יש לו עדים שמכירין חתימת העדים של מחוק שהן יכולין לכתוב לו שטר אחר איך ראינו שטר ביד ראובן חתום שיש לו מנה על שמעון ואנו הכרנו חתימתם וכשיוציא שטר זה לבית דין גובין בו אבל צריך שתתקיים חתימתן של אילו האחרונים לבית דין ובעבור זה שנה ובא לפני בית דין כדי שיעשו לו קייום שאם יכתבו לו העדים שטר אחר עדין צריך קייום לחתימת האחרונים גם הנה שאומר ניכתבו ליה שטרא אחרינא הכי קאמר שהיכירו חתימתם ויכתבו בשטר אנו הכרנו חתימתם או אם היה שטר מקויים אותו שנשרף יכתבו כי ראינו בידו שטר מקויים כל זה אינו נראה לי שיהו העדים יכולים להעתיק שטר אחר ולהעיד על השטר ראשון כי כך ראינו שטר חתום ביד פלוני לא הוה כשורף שטרו של חבירו ולא כמי שנמחק שטר חובו דתנן הכא ולא במאי דאמרינן לקמן בפירקין הרי שהיו נושין בו אלף זוז ופרע חמש מאות עדים מקרעין שטרו וכותבין שטר אחר מזמן ראשון לא עדים אחרים יכולים לעשות זה שיעידו כי ראינו שטר חתום בידו של אלף זוזים והכרנו חתמות ידי העדים ומפני שפרעו בפנינו חמש מאות קרענו אותו ועשינו זה של חמש מאות וזמנו היה בזמן פלוני ויגבה בו מזמן ראשון אין העדים רשאין לעשות זה כי אם בית דין. ומאי דתניא לקמן עדים מקרעין שטרו וכותבין שטר אחר מזמן ראשון הם עדים הראשונים שראו המלוה מזמן ראשון וקורעין זה של אלף זוז ועושין אחר של חמש מאות כדבענן למימר לקמן וטעמא דמילתא לאו משום דהוי עד מפי עד שכבר הוכחתי ממאי דאמרינן בהגוזל וניכתבו ליה שטרא אחרינא דרשאין להעיד על שטר חתום אחר ועדותן קיימת וכמו שחילקתי הטעם בין עדות בפה ובין עדות חתומה. אלא טעמא דמילתא הוא מפני שכשמעתיקין שטר לשטר אחר צריכין להעיד ואנו הכרנו חתימת ידי העדים שאם יכתבו פלוני ופלוני עדיו ולא יקיימו חתימתם הוה ליה חספא בעלמא וכיון שהם צריכין לקיים חתימתן צריכין שיהיו שלשה ויעשו מעשה בית דין והראיה היא האשרתא שהיא פסולה בפחות משלשה ואמרינן שאם מת אחד מהן צריכין ליכתוב וחד ליתוהי ואי לא כתבי וחד ליתוהי אותה האשרתא היא בטילה דאמרינן השטר שהעידו לפניהם וחתמו והאחר מפני שלא העידו בפניו לא חתם אלמא אין האשרתא כשרה אלא בפני שלשה ואין שני הדיינים נאמנין לומר כי קיבלנו עדים על חתימתן או הכרנו אותה עד שיהיו שלשה והילכך בין כשנשרף שטרו בין כשנמחק בין כשפרע מקצת חובו ורוצה להעתיק שטר זה לשטר אחר צריך מעשה בית דין שיקיימו החתימה הראשונה או שיכירוה הם או שיעידו אחרים³ עליה ועושין לו שטר אחר אבל עדים אינן רשאין לעשות לו שטר אחר ולהעיד בו כי אנו הכרנו חתימת הראשונים דהויא לה אשרתא בשני עדים. ואי קשיא: ולמה לא יוכלו שני עדים לעשות דבר זה הלא כשיבוא שטר חתום לבית דין ומביא עדים המכירין חתימתם אין בית דין גובין בו ועכשיו נמי שני עדים אילו מעידים על חתימת הראשונים או שני דיינים וכתיבתן ניכרת שאם אינה ניכרת האשרתא יכול לומר לו הלווה אתה זייפתה והחתמתה אלה הדיינים. אלא ודאי ניכרת היא חתימתם וכיון שהיא ניכרת למה אינה כשרה בשני דיינים ומאי שנא משני עדים הבאים לבית דין ומעידים שזו היא חתימתן של פלוני ופלוני ואנו גובין לו על פיהם נראה לי לומר שזה הוא טעם הדבר משום דכתיב מפיהם ולא [מפי]⁠⁴ כתבם ובכל עדות שבעולם הכתיבה היא בטילה עד שיעידו העדים בפה רק בהודאות והלואות או בשטרי מקח וממכר שהיא תקנת חכמים משום דלא סגי דלאו הכי ותיקנו החתימה בשטר ואמרו העדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין אבל בדבר אחר אין כתב ידן של עדים כשר הילכך העדים שרוצים להעיד על חתימת השטר שנשרף או שנמחק או שנפרע מקצתו אם יעידו העדות לבית דין בפיהם מקבלים בית דין עדותם ועושים לו שטר אחר מעשה בית דין על פיהם אבל אם לא יעידו לבית דין בפיהם אלא יחתמו חתימתן בשטר אף על פי שניכרת חתימתן לבית דין אין בית דין מקבלין אותה דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומשום הכי האשרתא שבתוכה בשני דיינים היא פסולה שהשנים אינן נקראים בית דין אלא עדים הם ואם יבואו ודאי לבית דין ויעידו בפה כי הכרנו חתימת שטר זה אם העידו עדים בפנינו שהיא חתימת פלוני ופלוני מקבלין בית דין עדותם וגובין בו על פיהם אבל על כתבן אין סומכין ואף על פי שחתימתן ניכרת משום דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם הילכך צריך שיחתמו באשרתא שלשה שהיא מעשה בית דין ומעשה בית דין אף על פי שלא יבואו לבית דין ויעידו כיון שמכירין חתימתן גובין לו על פי אותה האשרתא דדוקא בעדים נאמר על פי שנים עדים ולא מפי כתבם ולא בדיינים הילכך מאי דאמרינן התם בהגוזל ניכתבו ליה שטרא אחרינא הכין פירושיה שיעידו לבית דין שכך שטר חתום ראינו בידו והכרנו חתימתם ובית דין יכתבו לו על פיהם שטר אחר אבל אם אינן רשאים לכתוב ואף על פי שראו שטר מקויים בידו שמעידים על מעשה בית דין מכל מקום הם עדים הם ובפה יכולים להעיד ולא בכתב ובמתני׳ נמי דתני מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין הכין פירוש׳ או שיבואו עידי השטר לפני בית דין ויעידו על חתימתן ויראו בית דין שטר המחוק ומעתיקין לו אחר ועושין לו קייום על החתימה כדתני בבריתא דמיתינן בגמרא או שיביא עדים שיאמרו אנו ראינו שטר בידו וכתוב בו כך וכך בזמן פלוני ופלוני ופלוני עדיו והכרנו חתימתן ובית דין עושין לאחר על פיהן וכל זה עושה כשאין בית דין מצוי לו להראות להם שטר המחוק והוא ירא שמא יימחק לגמרי שלא יהא רישומו ניכר אז מראהו לעדים ומתבררין העדים על חתימת השטר ובאים ומעידים לבית דין ובית דין עושין לו על פיהם שטר אחר ולקמן נמי במי שפרע מקצת חובו דתניא עדים מקרעין שטרו וכותבין לו אחר מזמן ראשון דוקא עדים הראשונים שראו כל ההלואה של אלף מזמן ראשון הן עושין לו אחר דסבירא ליה לההוא תנא דאף על גב דעשו עדים שליחותן וחתמו בשטר ראשון חוזרין עוד ועושים שליחותן ורב סבר דאין עושין עוד פעם אחרת אלא מעשה בית דין צריך לכתוב לו מזמן ראשון אבל עדים אחרים גם תנא דבריתא סובר שאינן יכולין לעשותו מפני שהיו צריכין להעיד על החתימה ראשונה וזה צריך מעשה בית דין שהיא האשרתא.